פרידה ממכונת הכתיבה

כבר אין כאלה: וויליאם פוקנר

לאחרונה התבשרנו שהחברה האחרונה שייצרה מכונות כתיבה חדשות מפסיקה את הייצור. המשמעות – לא ניתן להזמין ולרכוש מכונת כתיבה חדשה, אלא אם תמצאו מכונה במצב חדש באתרי יד שניה.

המגע הראשון שלי עם מכונות כתיבה הייתה בסביבות גיל 7, כאשר באחד מחופשות הלימודים הגעתי עם אימי למקום עבודתה, משרד רחב מימדים ועמוס עובדים במרכז רמת-גן. באחד המסדרונות ישבו קבוצה של כתבניות והקלידו במהירות הבזק דוחות, מכתבים והתרעות במכונות כתיבה של IBM. במשך השנים פגשתי בעורכים מרשימים וחכמים, בסופרים ידועי שם ובסליבריטאים (בעיני עצמם ובעיני אחרים). איש לא הרשים אותי כמו שרה, הכתבנית הראשית שישבה עם סיגריה בין שפתיה, דיברה על ענייני עבודה ועניינים אחרים עם שכנותיה והקלידה תוך כדי מה שנראה עבורי כמהירות האור, מפיקה תקתוקי מקלדת שנשמעו כמו מוסיקה.

על פי האגדה (האמיתית?), מארק טווין היה הראשון שכתב ספר שלם על מכונת כתיבה. כאשר עיתונאים נחשפו לעובדה זאת, רבים מהם תהו האם הוא מצליח להתרכז בכתיבה בזמן נקישות המכונה.

אני אהבתי את הרעש של מכונת הכתיבה. אהבתי את הזמזום החרישי שהיא הוציאה מבטנה כאשר לא הקלידו עליה ואהבתי את רעש המקשים והאותיות הפוגשות בדף. זאת אולי הסיבה שבמפגש עם מחשב או מקלדת חדשים, אחד הדברים הראשונים שאני בודק זה הרעש שמפיקים הקלידים. אני לא רוצה מקלדת שקטה, אני רוצה מקלדת שאפשר לשמוע ולהרגיש.

ויש משהו מפחיד בדממה של המקלדות המודרניות ושל המחשבים הנישאים. השקט הזה מפחיד כמעט כמו הפחד מהדף הריק.

הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה

אולי זאת אחת הבעיות עם הספרות והעיתונות היום; הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה. אחת המרצות בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב אמרה לי שזה אולי הזמן היחידי בהסטוריה שיש יותר כותבים מקוראים. כל כך קל לפתוח מסמך במעבד תמלילים ולהקליד, בלי לחשוש מטעויות כתיב או ניסוח, הרי אפשר למחוק הכל בכמה הקלקות. הכותבים במכונות הכתיבה היו צריכים להיזהר יותר. במידה והייתה שגיאת הקלדה הם נאלצו לכתוב את הדף מחדש, או בזמנים מתקדמים יותר, להכניס נייר טיפקס למקום בו הוקלדה האות השגויה, להקליד באותו מיקום ולתקן עם הקלדה נוספת.

ומה עומד היום בין הכותבים לבין המקלדת? איזה קושי עומד בין הטקסט המוכן לבין היכולת לשלוח אותו לכל הוצאות הספרים, מבלי לצאת מפתח הבית?

רבים מכם ודאי מכירים אדם אחד לפחות שכותב למגירה. כמה מהאנשים הכותבים שאתם מכירים כותבים בעיפרון? כמה טורחים להקליד את מה שכתבו ולערוך עריכה חוזרת ונשנית את הטקסט, ואפילו למחוק כשצריך?
הצורה בה אנחנו חושבים היום היא מיידית. אם יש לנו משהו לומר אנחנו מקלידים 140 תוים (מקסימום) בטוויטר ולוחצים על מקש השליחה.

גם הטקסט הזה נכתב על מחשב נישא. גם אני מצייץ מספר פעמים בשבוע ועורך באמצעים טכנולוגים מתקדמים. אבל אני תמיד זוכר את האופן בו כתבו בעבר, את המאמץ העילאי בו השקיעו גדולי הכותבים בזיקוק הטקסט עד לרמה בה ניתן להוציא אותו לאור.

ורק כדי להיזכר ולהזכיר, הנה גלריית תמונות של סופרים גדולים עם מכונת הכתיבה שלהם, רק כדי שלא לקחת את הטקסט כדבר מובן מאליו.

This entry was posted in ספרות and tagged , , , . Bookmark the permalink. Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.